התחלות חדשות...
שני הפוסטים הקודמים דיברו על הצורך לחפש, למצוא תשובה למלא שאלות שרצות בראש לגבי העתיד... כמו לחזור לגן כשהגננת שואלת אותך מה תרצה להיות כשתגדל. מסתבר שגם בגיל שלושים זה עדיין קורה. אנחנו דור אחר, יש לנו קוצים בתחת, אנחנו לא מסוגלים לקום כל בוקר במשך 15 שנה וללכת לעשות את אותה עבודה בדיוק.
אנחנו דור של מנהלים, דור של סטארטאפיסטים, דור של כל מיני מילים שאפתניות אחרות, אנחנו דור שהעבודה היא לא כל חייו.
אני לא יודעת אם זה טוב או לא, אני יודעת שזה המצב, שגדלנו לשאוף לכמה שיותר, לדחוף גבוה ולנסות לעוף.
ומכל האמירה הפילוסופית הזו על הדור שלנו ההחלטות התקבלו לא במגמה של שינוי אלא במגמה של המשכיות... חקרנו את האופציה של לטוס להתחיל מחדש, חקרתי את האופציה של לצאת ללמוד (יום אחד זה עוד יקרה, אני אהיה מהזקנים שיושבים לידכם באוניברסיטה), ובסוף הפור נפל על שני תפקידים חדשים, מצאנו עבודה חדשה, אחת לא' ואחת לי...
מה זה אומר עלינו? ששוב נכנעו לנוחות של חיים קטנים ? ואולי שאנחנו לא כאלה מהפכנים כי בסופו של דבר אנחנו צריכים לקיים את עצמנו ובלי עבודה ובלי כסף בבנק זה קצת יותר קשה. ושלהיות קרובים להורים ולאחיינים ולמשפחה זה עדיין גבוה בסדר העדיפויות. ואם אנחנו רוצים לטייל חודש בשנה צריך איכשהו לממן את זה, בייחוד אם אנחנו מתכננים על גרוזיה בחגים...
נפאל היא מקום בו קיבלתי פרופורציה על עצמי ועל החיים שלי, נפאל היא המקום הראשון בו הצלחתי להירגע ולהתנתק מהאופי הלחוץ והדואג שבי ולהתרכז ביופי ובנחת וברגיעה, ומאז נפאל היא נקודת הפוקוס ברגעים של בלבול, היא נקודת המרכז ממנה אפשר לצאת לכל מסע, בין אם בברצלונה או בלאוס או במדבר יהודה.
עברו כבר כמעט שנתיים מאז שהיינו שם ואנחנו עדיין זוכרים את השיר הנפאלי על הפרפר וההר (לפעמים מטפס על הר, לפעמים שותה מהנהר - תרגום צולע לשיר כי כל נפאלי הסביר אותו טיפה אחרת אבל זה היה הרעיון הכללי) או כמו שמדריכי הראפטינג שרו לישראלים "sometimes a monkey sometimes a donkey RESAM PIRIRI".
אז נדמה שפסח האחרון היה נפאל קטנה, בו קיבלנו פרופורציות, השלמנו מעגל וקיבלנו אפשרויות חדשות לצאת לדרך חדשה, אמנם מוכרת בבסיסה אבל חדשה, ומרגשת ומאתגרת...
לא ניפרד בלי תמונה מנפאל (אחרי כל הקשקושים)
