אני מניחה שהפוסט הזה יעסוק בהכל חוץ מבברצלונה עצמה... טוב אולי שורה אחת.
אני וא' יצאנו לסופ"ש ארוך בברצלונה, המראנו בחמישי בערב וחזרנו ביום שני לפנות בוקר. למה ברצלונה? למה סופ"ש קצר? או כמו שבעלה של אחותי (אני שונאת את המילה גיס על הטיותיו) תמיד אומר לנו "יש סיכוי שאולי תהיו איזה יום או יומיים בארץ השנה?"
אני וא' נדבקנו בחיידק הטיולים כשנסענו לדרום אמריקה לטיול הגדול, ואחרי ששרדנו שנה ורבע בחו"ל אחד ב#@% של השני מבלי להיפרד הבנו שזה מה שאנחנו אוהבים, שמבחינת סדרי העדיפויות שלנו אנחנו מעדיפים לטייל שלושה חודשים מאשר לקנות רכב (למשל). אני אשים רגע בצד את השיחה על טיולים (שראוי שיוקדשו לה פוסטים רבים וטובים) ונחזור לעניין.
הנסיעה לברצלונה הייתה מאוד לא טיפוסית אבל אין מה לעשות, כשחוגגים עשור צריך לחגוג באמת וברצלונה הייתה ההזדמנות הכי טובה.
אז ברצלונה חייכה אלינו, השמש זרחה, מזג האויר היה מעולה, האנשים מקסימים, האווירה של בילוי אינסופי והמרפסות, השכונות הקסומות ברובע הגותי, בתים שאין שום סיכוי שנראה כאלו בארץ... חלום.
ברצלונה הייתה הזדמנות לחשוב על מלא דברים על לעשות סדר בחיים, על אותן התחלות חדשות מדוברות כל כך. היא גם העלתה הרבה מאוד חיזוקים לעובדה שקשה פה. שיקר פה, שלא מפרגן פה... אבל שזה הבית, ולא משנה מה, פה אנחנו מרגישים הכי הרבה אהבה והכי הרבה אושר והכי הרבה סיפוק.
אז מה עושים? קשה לי לקום ולעשות את הצעד האמיתי של להירשם ללימודים, וכל יום דוחה את זה בעוד סמסטר. האם אני באמת יכולה להרשות לעצמי ללמוד בחו"ל? ומה א' יעשה? איך הוא יסתדר.
בברצלונה פגשנו חברה טובה שלומדת שם, היא דיברה על הנוחות לטייל ולראות עולם (גם מבחינה תעסוקתית) ועל כך שכשעושים את הדברים כזוג זה הרבה יותר פשוט - אני כמובן חשבתי בדיוק הפוך
no strings attached ?
אם נחזור רגע לטיולים, אני וא' מטיילים טוב ביחד, אנחנו משלימים אחד את השני, חלוקת התפקידים והאחריות בינינו מאפשרת לנו לטייל וליהנות ולהיות בטוחים, והניסיון מאפשר לנו להסתדר בכל מקום מבלי להילחץ, מבלי לאבד את העשתונות ומבלי לסכן את עצמנו. ואם בטיולים אנחנו כל כך טובים אז למה לא בעצם? אם הסתדנו בקובה מוכת רעב ובנפאל, בבוליביה או בלאוס, אז למה שלא נצליח למצוא את עצמנו בארץ מודרנית ומתקדמת, למה שלא נצליח לפתוח דף חדש? זהו, נגמרו התירוצים - אין יותר משפטים בסגנון "ממחר דיאטה" ובשביל המוטיבציה, מרפסת מברצלונה כי אולי בחו"ל תהיה לי מרפסת קסומה לנופף ממנה אל העם
נ.ב. קטן שיעצבן כנראה את מי שקורא וירחיק את הבודדים שקראו -
השבוע נרצחו שלושה ילדים ומורה יקר בטולוז, ועצם היותם יהודים רק העצימה את התעוקה שבלב. העובדה שהרוצח עשה זאת כשליח אל קאעידה וכנקמה על הרצח בפלשתין מעלה כמה שאלות. הראשונה היא האם יש טעם לנסות להילחם באותם טרוריסטים? השנייה היא אם כל הבלגן זה קורה בגלל הפלשתינאים ובגלל ה"כיבוש" למה אנחנו ממשיכים לספק להם תירוץ לגיטימי לתקוף אותנו? למה לא לסיים כבר עם צרעת הזו שבכל מקרה מעיקה עלינו מכל כך הרבה בחינות... אני יודעת שאין פתרונות פשוטים אבל זה שאלה שחייבים לשאול...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה